"שליחי מצווה אינם ניזוקים".
משפט מפורסם של חז"ל, הקובע כי אדם היוצא לדבר מצווה, כגון צדקה, הצלת נפשות, פדיון שבויים, וכד'... מובטח לו כי ה' ישמור עליו מכל היזק ופגע. אם כך, כיצד ניתן להסביר מקרים של אנשים היוצאים לכל מיני משימות מיוחדות מטעם הצבא, וכד', או קופצים לים ע"מ להציל ילד קטן מטביעה, או יוצאים ממכוניתם ע"מ לעזור למישהו - ונפגעים? חז"ל ענו על בעיה זו בתשובות רבות, אך ברצוני להביא תשובה, מסיפור אישי שקרה לחבר טוב שלי: בני, ז"ל, יצא בשעת בוקר מוקדמת ביום גשום לכיוון הבסיס שלו. הוא נהג באוטו שלו, אחד הדברים האהובים עליו, והכל "אמור היה" להיות שגרתי לחלוטין, חזרה לבסיס לאחר "אפטר" ואז זה קרה: אוטו החליק על הכביש הרטוב והתהפך. בני, אשר שמו השני היה יכול להיות "חסד", עצר בצד ע"מ לעזור. רק שמה שקרה אז, קטע לו את התוכניות - משאית שלא הספיקה לעצור על הכביש הרטוב התנגשה בבני שלנו והרג אותו. לאחר הבשורה הנוראה נותרו עדיין שאלות רבות, אבל אחת השאלות הקשות ביותר שהעסיקה רבים מאתנו הייתה - היכן דברי חז"ל ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים"? כנראה שריחמו עלינו משמים, ואחד מאתנו חשב על רעיון פשוט ומדהים, שהודפס יותר מאוחר "לזיכרון עולם" בחוברת שיצאה לזכרו:
בני אהב שלשה דברים עיקריים: הצבא, האוטו שלו ועשיית חסד. אחד החסדים הגדולים שבורא העולם יכול להעניק לבן אדם בשעת פטירתו, זה "למות בשמחה". למות כשאתה עושה משהו שאתה אוהב, כשאתה בקרבת חברים ואוהבים, כשאתה מרוצה מן המציאות. בני, ז"ל, נהרג בתאונת דרכים עם האוטו שלו, בדרך לצבא, תוך כדי עשיית חסד. איננו יודעים מדוע בני היה צריך למות דווקא באותו יום ובאותה שעה, אך יודע אני כי הקב"ה גמל עימו חסד עצום, בכך שזיכה אותו "למות בשמחה" - למות תוך כדי עשיית מעשה חסד, שבני כל כך אהב. נכון - שליחי מצווה אינם ניזוקים, אך מה תעשה כשכל חייו של בן אדם זה מצווה? אז בורא העולם אומר "בחייהם ובמותם לא נפרדו" - כל חייך עסקת בחסד, באוטו ובצבא, אך בני, בא לאבא, הגיע זמנך לחזור הביתה, ונשמתו של בני אומרת ל"אבא": "בבקשה רק עוד מצווה אחת!" אז בורא העולם אומר "בסדר", ותוך כדי המצווה לוקח "אבא" את בנו יקירו - בני שלנו - ועם הטעם המתוק של עשיית חסד לוקח את נשמתו בטהרה הביתה.
אולי לא נתתי את התשובה, אך זו תשובה שסיפקה אותנו וחיזקה אותנו מעט לאחר האבל הכבד שנפל בחלקינו.
שלא נדע עוד צער, אמן.
משפט מפורסם של חז"ל, הקובע כי אדם היוצא לדבר מצווה, כגון צדקה, הצלת נפשות, פדיון שבויים, וכד'... מובטח לו כי ה' ישמור עליו מכל היזק ופגע. אם כך, כיצד ניתן להסביר מקרים של אנשים היוצאים לכל מיני משימות מיוחדות מטעם הצבא, וכד', או קופצים לים ע"מ להציל ילד קטן מטביעה, או יוצאים ממכוניתם ע"מ לעזור למישהו - ונפגעים? חז"ל ענו על בעיה זו בתשובות רבות, אך ברצוני להביא תשובה, מסיפור אישי שקרה לחבר טוב שלי: בני, ז"ל, יצא בשעת בוקר מוקדמת ביום גשום לכיוון הבסיס שלו. הוא נהג באוטו שלו, אחד הדברים האהובים עליו, והכל "אמור היה" להיות שגרתי לחלוטין, חזרה לבסיס לאחר "אפטר" ואז זה קרה: אוטו החליק על הכביש הרטוב והתהפך. בני, אשר שמו השני היה יכול להיות "חסד", עצר בצד ע"מ לעזור. רק שמה שקרה אז, קטע לו את התוכניות - משאית שלא הספיקה לעצור על הכביש הרטוב התנגשה בבני שלנו והרג אותו. לאחר הבשורה הנוראה נותרו עדיין שאלות רבות, אבל אחת השאלות הקשות ביותר שהעסיקה רבים מאתנו הייתה - היכן דברי חז"ל ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים"? כנראה שריחמו עלינו משמים, ואחד מאתנו חשב על רעיון פשוט ומדהים, שהודפס יותר מאוחר "לזיכרון עולם" בחוברת שיצאה לזכרו:
בני אהב שלשה דברים עיקריים: הצבא, האוטו שלו ועשיית חסד. אחד החסדים הגדולים שבורא העולם יכול להעניק לבן אדם בשעת פטירתו, זה "למות בשמחה". למות כשאתה עושה משהו שאתה אוהב, כשאתה בקרבת חברים ואוהבים, כשאתה מרוצה מן המציאות. בני, ז"ל, נהרג בתאונת דרכים עם האוטו שלו, בדרך לצבא, תוך כדי עשיית חסד. איננו יודעים מדוע בני היה צריך למות דווקא באותו יום ובאותה שעה, אך יודע אני כי הקב"ה גמל עימו חסד עצום, בכך שזיכה אותו "למות בשמחה" - למות תוך כדי עשיית מעשה חסד, שבני כל כך אהב. נכון - שליחי מצווה אינם ניזוקים, אך מה תעשה כשכל חייו של בן אדם זה מצווה? אז בורא העולם אומר "בחייהם ובמותם לא נפרדו" - כל חייך עסקת בחסד, באוטו ובצבא, אך בני, בא לאבא, הגיע זמנך לחזור הביתה, ונשמתו של בני אומרת ל"אבא": "בבקשה רק עוד מצווה אחת!" אז בורא העולם אומר "בסדר", ותוך כדי המצווה לוקח "אבא" את בנו יקירו - בני שלנו - ועם הטעם המתוק של עשיית חסד לוקח את נשמתו בטהרה הביתה.
אולי לא נתתי את התשובה, אך זו תשובה שסיפקה אותנו וחיזקה אותנו מעט לאחר האבל הכבד שנפל בחלקינו.
שלא נדע עוד צער, אמן.
